למה דווקא ההפטרה הזאת לפרשת וירא
ההפטרה של פרשת וירא סיפורית מאוד, ויש בה שני סיפורים על אלישע הנביא ועל שתי נשים וילדיהן. כשאנחנו שואלים איך הוא קשור לפרשה, חלק מהחיבורים פשוטים מאוד, וחלק פחות.
בפרשה יש זוג בלי ילדים והאיש זקן, ובהפטרה גם. בשני המקומות הבשורה על הילד מגיעה אחרי הכנסת אורחים: אורחים נכנסים לבית אברהם ושרה, ואלישע וגחזי נכנסים לבית השונמית ובעלה. גם הלשון חוזרת: "שׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה" אומרים האורחים לשרה, ו"לַמּוֹעֵד הַזֶּה כָּעֵת חַיָּה" אומר אלישע לשונמית. גם התגובה נראית מעט דומה. בפרשה "וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ" ואחר כך "וַתְּכַחֵשׁ", ובהפטרה השונמית אומרת "אַל תְּכַזֵּב בְּשִׁפְחָתֶךָ".
הכנסת האורחים בפרשת וירא חוזרת גם אצל אברהם וגם אצל לוט: שניהם מתברכים מהכנסת אורחים זו. אברהם ושרה זוכים לבן, ולוט זוכה להצלה ובהמשך גם לשני בנים מבנותיו. בהפטרה הכנסת האורחים של האישה השונמית ובעלה שמצטרף אליה נרשמת לזכותם. והמתארח, אלישע, מבקש לגמול להם בברכה שיפקדו בבן. אפשר בהקשר הזה גם להביא את דברי חז"ל על האלמנה שמתוארת בתחילת ההפטרה. חז"ל אומרים שמדובר באשת עובדיה, שהיה מאכיל את נביאי ה' בלחם ומים כשנאלצו להסתתר מגזירת איזבל. אולי זו לא הכנסת אורחים קלאסית, אבל אין ספק ששוב מדובר בהזנה לאנשים שזקוקים לה. גם בפרשה וגם בהפטרה, הכנסת אורחים שמשמעותה לתת חיים, לחם ומים לעוברי אורח, מתוגמלת בחיים: הצלת חיים או הבאת חיים לעולם.
אני רוצה להציע עוד הצעות לחיבור בין הפרשה להפטרה.
ממלכת ישראל בימי יהורם בן אחאב
הסיפורים נמצאים בספר מלכים ב, בממלכת ישראל, מצפון לירושלים ועד דן. המלך הוא יהורם בן אחאב. אחאב היה נשוי לאיזבל, בת מלך צור, והיא הביאה איתה לארץ את התרבות של צור וצידון ואת עבודת הבעל. הבעל נתפס כאל שאחראי על הגשמים, וגם היום אנחנו אומרים "חקלאות בעל" על שדה שנשען על הגשם.
בימי אחאב פעל בממלכה אליהו הנביא, שנלחם בעבודת הבעל. הוא גזר שלא ירד גשם, והיו שלוש שנות בצורת. אחר כך כינס את העם בהר הכרמל, ונביאי הבעל ניסו בכל דרכי הפולחן שלהם להוריד גשם ולא הצליחו. אליהו התפלל וירד גשם, והעם קרא "ה' הוא הא-לוהים". ואף על פי כן הדברים לא השתנו באמת: אירועים גדולים, מרשימים ומזעזעים, לא משנים בהכרח את מה שאדם מאמין בו. אליהו ברח דרומה, עד הר סיני, וביקש למות, ומשם נשלח למשוח את אלישע לנביא במקומו.
מאליהו לאלישע
אליהו ביקש להשפיע על כל ישראל ולהשיב את כולם אל א-לוהי ישראל. אלישע נראה פחות יומרני, אולי זה הרצון שלו, אבל הוא פועל בדרך של קול דממה דקה. הוא איש מופת שעושה ניסים, אבל נדמה שהוא משפיע בעצם נוכחותו: מי שרוצה לשמוע או ללמוד מהנביא, יש לו כתובת: אלישע.
והעם, מה מצבו בזמן אלישע? אליהו מוכיח אותם "עד מתי אתם פוסחים על שני הסעיפים", ואפשר לתאר שהמצב לא מאוד השתנה: ייתכן שבממלכת ישראל יש עדיין אנשים שמשלבים בין עבודת ה' לעבודת הבעל או אלילים אחרים: שומרים שבת וגם מתפללים לבעל, הולכים לנביא כשצריך לרפא ילד, ונהנים גם מהשירים והניגונים של המקדשים של איזבל. בתוך המציאות הזאת מתרחשים שני הסיפורים.
הסיפור הראשון: "מה יש לך בבית"
"(א) וְאִשָּׁה אַחַת מִנְּשֵׁי בְנֵי הַנְּבִיאִים צָעֲקָה אֶל אֱלִישָׁע לֵאמֹר עַבְדְּךָ אִישִׁי מֵת וְאַתָּה יָדַעְתָּ כִּי עַבְדְּךָ הָיָה יָרֵא אֶת ה' וְהַנֹּשֶׁה בָּא לָקַחַת אֶת שְׁנֵי יְלָדַי לוֹ לַעֲבָדִים: (ב) וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ אֱלִישָׁע מָה אֶעֱשֶׂה לָּךְ הַגִּידִי לִי מַה יֶּשׁ לָךְ בַּבָּיִת וַתֹּאמֶר אֵין לְשִׁפְחָתְךָ כֹל בַּבַּיִת כִּי אִם אָסוּךְ שָׁמֶן:"
אישה מנשות בני הנביאים צועקת אל אלישע. בעלה היה ירא ה', הוא מת והשאיר אחריו חוב, ובעל החוב בא לקחת את שני ילדיה לעבדים. יש בטענה שלה תחושה של חוסר הוגנות: בעלי היה צדיק, והנה זה הגמול על יראת השמים שלו? יש אומרים שהיא זועקת לא משום בקשת שכר וגמול אלא כי היא חוששת שילדיה יפסיקו להיות יראי ה' אם ימכרו לעבדות, ואולי המשמעות של לקיחתם לעבדים היא לעבודה זרה. אלישע שואל שתי שאלות, "מה אעשה לך" ו"מה יש לך בבית". זה נפלא, הברכה, הנס, יכולים לחול על היש, אז אלישע מכוון אותה לראות מה יש בכל זאת.
היא פותחת באין, ומיד מתקנת: "כִּי אִם אָסוּךְ שָׁמֶן", מעט שמן לסיכה. אלישע מכוון אותה אל היש, אפילו כלים ריקים הם דבר. הם יכולים להכיל את הברכה.
כלים ריקים וחוני המעגל
"(ג) וַיֹּאמֶר לְכִי שַׁאֲלִי לָךְ כֵּלִים מִן הַחוּץ מֵאֵת כָּל שְׁכֵנָיִךְ כֵּלִים רֵקִים אַל תַּמְעִיטִי: (ד) וּבָאת וְסָגַרְתְּ הַדֶּלֶת בַּעֲדֵךְ וּבְעַד בָּנַיִךְ וְיָצַקְתְּ עַל כָּל הַכֵּלִים הָאֵלֶּה וְהַמָּלֵא תַּסִּיעִי:"
אלישע מבקש ממנה לשאול כלים ריקים מכל שכנותיה, ולסגור את הדלת. הדלת הסגורה מתאימה לאירוע נסי: הברכה שרויה בדבר הסמוי מן העין. השמן נוזל לכלים, וכשנגמרים הכלים הריקים, השמן עומד. יכול להיות שאילו הבינה מה הולך לקרות, הייתה מביאה יותר כלים.
אפשר לקרוא בזה גם משל: הברכה צריכה כלי שתחול עליו. כך מסופר בגמרא על חוני המעגל, שבשנת בצורת באו לבקש ממנו גשם, והוא שאל אותם: הכנסתם את תנורי הפסחים? מי שמבקש גשם ומשאיר את הדברים בחוץ, כנראה לא ממש מאמין שירד. מי שמוציא מעילים ומכין מטריות, הגשם יכול לרדת עליו. האדם מכין את עצמו לברכה שהוא מבקש, ולא נשאר פסיבי מולה.
כשיש לה כלים מלאים שמן, היא לא אומרת "מעולה, עכשיו אני מוכרת ומשלמת". היא הולכת לשאול את איש הא-לוהים מה לעשות. אפשר לשמוע בזה יראה שנוצרת בגלל שמדובר באירוע ניסי. האם מותר לי למכור שמן שלא עמלתי עליו? והוא עונה:
"(ז) וַתָּבֹא וַתַּגֵּד לְאִישׁ הָא-לוהים וַיֹּאמֶר לְכִי מִכְרִי אֶת הַשֶּׁמֶן וְשַׁלְּמִי אֶת נִשְׁיֵךְ וְאַתְּ וּבָנַיִךְ תִּחְיִי בַּנּוֹתָר:"
אישה גדולה בשונם
"(ח) וַיְהִי הַיּוֹם וַיַּעֲבֹר אֱלִישָׁע אֶל שׁוּנֵם וְשָׁם אִשָּׁה גְדוֹלָה וַתַּחֲזֶק בּוֹ לֶאֱכָל לָחֶם וַיְהִי מִדֵּי עָבְרוֹ יָסֻר שָׁמָּה לֶאֱכָל לָחֶם: (ט) וַתֹּאמֶר אֶל אִישָׁהּ הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אִישׁ א-לוהים קָדוֹשׁ הוּא עֹבֵר עָלֵינוּ תָּמִיד: (י) נַעֲשֶׂה נָּא עֲלִיַּת קִיר קְטַנָּה וְנָשִׂים לוֹ שָׁם מִטָּה וְשֻׁלְחָן וְכִסֵּא וּמְנוֹרָה וְהָיָה בְּבֹאוֹ אֵלֵינוּ יָסוּר שָׁמָּה:"
שונם נמצאת באזור עפולה. "אישה גדולה" היא כנראה עשירה או חשובה. היא זו שיוזמת: קודם היא מזמינה את אלישע לאכול לחם, אחר כך מזהה שהוא איש קדוש, ומציעה לבעלה לבנות לו עלייה קטנה עם מיטה, שולחן, כיסא ומנורה. אלישע מבין מי אחראית על כל הטוב הזה, ולכן הוא קורא לה, ולא לבעלה.
"חרדת אלינו את כל החרדה הזאת"
"(יג) וַיֹּאמֶר לוֹ אֱמָר נָא אֵלֶיהָ הִנֵּה חָרַדְתְּ אֵלֵינוּ אֶת כָּל הַחֲרָדָה הַזֹּאת מֶה לַעֲשׂוֹת לָךְ הֲיֵשׁ לְדַבֶּר לָךְ אֶל הַמֶּלֶךְ אוֹ אֶל שַׂר הַצָּבָא וַתֹּאמֶר בְּתוֹךְ עַמִּי אָנֹכִי יֹשָׁבֶת:"
אלישע מדבר איתה דרך גחזי, ולא ישירות. "חֲרָדָה" אינה כאן פחד. יותר קרוב ל"דאגה", דאגת לנו, ואפשר להוסיף שזו דאגה שמלווה במעשה, כמו בפסוק "אִם יִתָּקַע שׁוֹפָר בָּעִיר וְעָם לֹא יֶחֱרָדוּ": השופר מגייס, ולא רק מפחיד. חרדה היא התגייסות למשהו, להתמסר אליו ולעשות אותו בזריזות. אלישע אומר לה: ראית אותנו והתגייסת לעזור, אז מה אפשר לעשות לך? הוא נביא בכיר, עם קשרים אל המלך ואל שר הצבא.
והיא עונה: "בְּתוֹךְ עַמִּי אָנֹכִי יֹשָׁבֶת". אני לא רוצה להיות נבדלת. מה שטוב לעמי טוב גם לי, ואני לא מבקשת דבר פרטי. כשהיא לא מבקשת, גחזי רואה את מה שחסר: "אֲבָל בֵּן אֵין לָהּ וְאִישָׁהּ זָקֵן".
"אל תכזב בשפחתך"
"(טז) וַיֹּאמֶר לַמּוֹעֵד הַזֶּה כָּעֵת חַיָּה אַתְּ חֹבֶקֶת בֵּן וַתֹּאמֶר אַל אֲדֹנִי אִישׁ הָא-לוהים אַל תְּכַזֵּב בְּשִׁפְחָתֶךָ: (יז) וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתֵּלֶד בֵּן לַמּוֹעֵד הַזֶּה כָּעֵת חַיָּה אֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלֶיהָ אֱלִישָׁע:"
היא יודעת שהוא איש קדוש, בנתה לו עלייה, ובכל זאת אומרת לו: אל תכזב. "אל תכזב" פירושו "אל תשקר", וזה נכון, ואפשר לשמוע בזה גם: אל תאכזב אותי. אפשר להבין שהיא למודת אכזבות. שנים בלי ילד, בעל זקן, אולי כבר חיפשה ברכה פה ושם, ועכשיו היא אומרת: די, אני כבר לא מצפה, ובוודאי שלא לנס שיכול לחייב אותי.
הילד, האב והאם
"(יט) וַיֹּאמֶר אֶל אָבִיו רֹאשִׁי רֹאשִׁי וַיֹּאמֶר אֶל הַנַּעַר שָׂאֵהוּ אֶל אִמּוֹ: (כ) וַיִּשָּׂאֵהוּ וַיְבִאֵהוּ אֶל אִמּוֹ וַיֵּשֶׁב עַל בִּרְכֶּיהָ עַד הַצָּהֳרַיִם וַיָּמֹת:"
הילד גדל, יוצא אל אביו אל הקוצרים ואומר "ראשי ראשי". אפשר להבין שזו מכת שמש. האב אומר לנער: "שָׂאֵהוּ אֶל אִמּוֹ". התגובה מעט מוזרה, כי זה בנו, והוא לא עוזב את מלאכתו אלא שולח את הילד עם נערו מן השדה לאימו. אני מניחה שיש כאן עוד שכבה: האב לא ביקש ילד, גם אשתו לא ביקשה, ואלישע דיבר רק איתה. דומה לזה אפשר לראות אצל מנוח ואשתו, שהמלאך מתגלה אל האישה, ומנוח שואל אותה עם מי דיברה: גם הוא רוצה להיות חלק מההתגלות הזאת. האב יכול להרגיש שהוא לא חלק מהסיפור הזה, ולכן הוא שולח את הילד אל מי שכן.
הילד יושב על ברכי אמו עד הצהריים, ומת.
המיטה, הדלת והדרך אל הכרמל
"(כא) וַתַּעַל וַתַּשְׁכִּבֵהוּ עַל מִטַּת אִישׁ הָא-לוהים וַתִּסְגֹּר בַּעֲדוֹ וַתֵּצֵא: (כב) וַתִּקְרָא אֶל אִישָׁהּ וַתֹּאמֶר שִׁלְחָה נָא לִי אֶחָד מִן הַנְּעָרִים וְאַחַת הָאֲתֹנוֹת וְאָרוּצָה עַד אִישׁ הָא-לוהים וְאָשׁוּבָה:"
היא פועלת לבד. היא מעלה את הילד על מיטת איש הא-לוהים, סוגרת את הדלת ויוצאת. אפשר לשמוע בזה: הוא בא בדרך נס, ואני מניחה אותו שם. אבל היא לא אומרת "ה' נתן וה' לקח". היא מניחה אותו על המיטה ויוצאת לדרך. והיא מבקשת מבעלה נער ואתון, כמו שאישה חשובה מבקשת היום מונית.
בעלה שואל: "מַדּוּעַ אַתְּ הֹלֶכֶת אֵלָיו הַיּוֹם לֹא חֹדֶשׁ וְלֹא שַׁבָּת". מכאן אנחנו למדים שהיא הלכה אל אלישע בשבתות ובראשי חודשים, ושהייתה תנועה כזאת גם של נשים, ולא רק של בני הנביאים. והיא עונה "שָׁלוֹם", בלי לומר שהילד מת. הוא שואל כאילו הוא מנותק מהאירוע.
היא אומרת לנערה: "נְהַג וָלֵךְ אַל תַּעֲצָר לִי לִרְכֹּב". אלישע רואה אותה מרחוק בהר הכרמל, שולח את גחזי לשאול לשלומה, ושוב היא אומרת "שָׁלוֹם", וממשיכה. אני לא יודעת באיזה טון, אבל בקריאה שלי זה טון תקיף וענייני. ואז:
"(כז) וַתָּבֹא אֶל אִישׁ הָא-לוהים אֶל הָהָר וַתַּחֲזֵק בְּרַגְלָיו וַיִּגַּשׁ גֵּיחֲזִי לְהָדְפָהּ וַיֹּאמֶר אִישׁ הָא-לוהים הַרְפֵּה לָהּ כִּי נַפְשָׁהּ מָרָה לָהּ וַה' הֶעְלִים מִמֶּנִּי וְלֹא הִגִּיד לִי:"
אלישע אינו יודע הכול. הוא מבין שיש כאן אירוע חריג, ומעכב את גחזי. והיא אומרת את מה שהחזיקה בפנים: "הֲשָׁאַלְתִּי בֵן מֵאֵת אֲדֹנִי הֲלוֹא אָמַרְתִּי לֹא תַשְׁלֶה אֹתִי". לא ביקשתי ילד. אמרתי לך לא להבטיח.
"חי ה' וחי נפשך אם אעזבך"
"(ל) וַתֹּאמֶר אֵם הַנַּעַר חַי ה' וְחֵי נַפְשְׁךָ אִם אֶעֶזְבֶךָּ וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אַחֲרֶיהָ:"
אלישע שולח את גחזי עם המשענת שלו, להניח אותה על פני הנער. היא לא מסכימה. היא רוצה אותו עצמו, לא מתלמד ולא מתמחה. כשגחזי מגיע ושם את המשענת, "אֵין קוֹל וְאֵין קָשֶׁב".
אלישע מגיע, סוגר את הדלת, מתפלל, ושוכב על הילד, ואחר כך הולך בבית הנה והנה ושוב שוכב, עד שבע פעמים. איש המופת שעושה ניסים נאלץ כאן להתאמץ ולהתפלל, וזה לא הולך בקלות. אפשר לדמיין את האישה בפתח, מבקשת ממנו: "נסה שוב, עוד פעם". אבל היא כבר הוכיחה שהיא לא עוזבת. והילד פוקח עיניים.
"(לו) וַיִּקְרָא אֶל גֵּיחֲזִי וַיֹּאמֶר קְרָא אֶל הַשֻּׁנַמִּית הַזֹּאת וַיִּקְרָאֶהָ וַתָּבֹא אֵלָיו וַיֹּאמֶר שְׂאִי בְנֵךְ: (לז) וַתָּבֹא וַתִּפֹּל עַל רַגְלָיו וַתִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה וַתִּשָּׂא אֶת בְּנָהּ וַתֵּצֵא:"
לא כתוב מה היא אומרת. היא נופלת לרגליו, משתחווה, נושאת את בנה ויוצאת. זו שתיקה שמשאירה אותנו קצת לא בנוח. הסיפור נגמר, ופסוק אחריו מתחיל סיפור אחר. ההפטרה משאירה אותנו עם המילה "וַתֵּצֵא".
נס גלוי, נס נסתר והחשש מן הנס
לנס יש תחושה שאינה מרגיעה. טבע מרגיש לנו מובן יותר ולכן בטוח יותר: אנחנו יודעים את החוקים, ויודעים איך ללכת בתוכם. כשרופא אומר "אין לי הסבר, זה נס", זה לא ממש מרגיע, כי אנחנו לא יודעים אם זה יתמיד. גם לנס אנחנו מחפשים היגיון, וכשאין, זה משאיר חוסר ביטחון. כשיש נס גלוי, יש תחושה שזה פיקדון, שזה זמני, שאולי עכשיו זה קרה אבל זה לא יתמיד. ואולי יש מחיר לדבר הפלאי הזה.
אפשר להבין את האלמנה שלא מיהרה למכור את השמן: היא לא גידלה את הזיתים ולא עשתה את המסיק, ועכשיו מה עושים עם שמן ניסי שכזה? אולי אפילו אין ביטחון שזה אמיתי. והשונמית? אם זה בדרך הטבע, זה נותן תחושה בטוחה, ככה זה העולם, איש ואישה מתחברים ויש ילד. אם א-לוהים נותן שלא בדרך הטבע, נכנס אל הבית מתח שהיא לא יודעת מה לעשות איתו. היא לא ממש אומרת שהיא לא רוצה. היא אומרת שהיא לא רוצה להתאכזב.
גם אצל אליהו יש אלמנה כזאת, באזור צידון, שבנה מת. היא אומרת לו שמאז שהוא הגיע היא עומדת מול איש א-לוהים, והעוונות שלה ניכרים יותר, מאז שאליהו בא אל ביתה, היא נדרשת לעמוד בקנה המידה שלו. כשיש נס, היא חוששת, ייתכן שייקחו אותו אם לא תהיה ראויה לו. "ה' נתן וה' לקח, יהי שם ה' מבורך".
יצחק, העקדה ושתיקתו של אברהם
כך אפשר להבין גם את אברהם. יצחק נולד בנס, ואחר כך נאמר לו "קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק". אברהם לא ביקש ילד אחרי שנולד ישמעאל בדרך הטבע: הוא הסתפק בו, וכשה' בישר לו על יצחק הוא אמר "לו ישמעאל יחיה לפניך". ישמעאל הוא ילד שבא בדרך הטבע. יצחק בא בנס, וייתכן שאברהם מרגיש, מול התביעה לעקוד את בנו, שאין לו יכולת לבקש כמו שביקש על ישמעאל: "לו ישמעאל יחיה לפניך", כי יצחק בא בדרך פלא ואולי מתבקש בדרך פלא. יצחק הוא של ה', פקדון, ה' נתן וה' מבקש.
אולי זה מסביר למה אברהם התווכח על סדום, "השופט כל הארץ לא יעשה משפט", ועל העקדה לא התווכח. בסדום הוא יכול לטעון. מול יצחק הוא מרגיש כמי שקיבל מתנה, ומה יש לו להגיד.
ברוריה ור' מאיר: הפקדון והשבת
מדרש משלי מספר על ברוריה ורבי מאיר. ברוריה הייתה בתו של רבי חנינא בן תרדיון, ובעצמה תלמידת חכמים גדולה.
"מעשה היה ברבי מאיר שהיה יושב ודורש בבית המדרש בשבת במנחה, ומתו שני בניו."
"מה עשתה אימן? הניחה שניהם על המיטה ופרשה סדין עליהם."
היא לא קראה לו מבית המדרש, והיא לא סיפרה לו כשבא. שבת היא כמו אי בתוך הזמן, שבו אנחנו "בני מלכים" לא זועקים ולא מתאבלים, ולכן קודם הבדלה, בשביל להוציא את השבת, ואחר כך אוכל. אם אפשר להציל, גם בשבת מחללים ומצילים. אבל כשאין מה להציל, שומרים על השבת ומתאבלים במוצאי שבת. אני מניחה שברוריה דאגה גם שיהיה לו כוח להכיל את הבשורה הקשה, ולכן רצתה שיאכל לפני שתספר לו.
"אמרה לו: רבי, קודם היום בא אדם אחד ונתן לי פקדון, ועכשיו בא ליטול אותו, נחזיר לו או לא?"
"אמרה לו: רבי, חוץ מדעתך לא הייתי נותנת אצלו."
השאלה נשמעת מיותרת, כי ברור שמחזירים פקדון. ואז היא מובילה אותו אל החדר, והוא רואה את שני בניו, ובוכה "בני בני, רבאי רבאי". היא אומרת לו: לא כך אמרת לי? והוא עונה "ה' נתן וה' לקח יהי שם ה' מבורך".
ברוריה בנתה לבעלה מבנה שמאפשר להכניס את האירוע הקשה אל תוך משהו שמנחם בהגיון שלו. כשהשכל מבין הלב יכול יותר להתנחם. הילדים הם גם הממשיכים שלו, תלמידיו בבית המדרש. היא אומרת "ה' נתן וה' לקח" בשביל בעלה, וייתכן שזו גם תפיסת עולמה. אבל במדרש, כשהיא שאלה את ר' מאיר על דעתו, היא אמרה לו: אם היו שואלים אותי, לא הייתי מחזירה את הפקדון. אולי כאן טמון חלון לנפשה של ברוריה: האם היא מתנחמת מזה או מוחה על זה? אולי היא אומרת: אם זה היה תלוי בי, אם היו שואלים לדעתי, לא הייתי מוסרת אותם, אבל זה כבר לא תלוי בי.
שרה: "פרחה נשמתה"
מדרש תנחומא מתאר שהשטן בא לספר לשרה שאברהם שחט את יצחק, ולפני שאמר לה שיצחק ניצל, פרחה נשמתה.
שרה שמעה בעקיפין ועל ידי שטן שלא נתן לה מידע שלם. אברהם קיבל התגלות. שרה קיבלה שמועה, בלי תיווך, בלי הגיון, בלי ציווי א-לוהי להחזיר את הפקדון. אולי אם הייתה מקבלת כמו אברהם את הציווי, הייתה מתמסרת כמו אברהם להחזיר את הפקדון. אבל ייתכן שלא. ייתכן שכמו ברוריה וכמו האישה השונמית היא הייתה זועקת ומבקשת חיים עבור בנה. גם אם הוא בא באופן פלאי, באופן גלוי של "ה' נתן".
ראינו אותה נלחמת על בנה כשהבינה שישמעאל הורג אותו מבחינה רוחנית, "מצחק" עם בנה. היא נלחמה עבור יצחק, עבורו תומתו, וחיי הנצח שלו. "לֹא יִירַשׁ בֶּן הָאָמָה הַזֹּאת עִם בְּנִי עִם יִצְחָק".
שרה והאישה השונמית מבקשות חיים עבור הבן ולא נכנעות למציאות שטופחת על פניהן.
"אל תשלח ידך אל הנער"
ההפטרה מתארת אישה שלא נכנעת. היא לא מניחה את הילד על המיטה ומכסה אותו בסדין כמו ברוריה, והיא לא מקבלת את דין בעין קבלת הציווי של אברהם. היא אמנם מניחה אותו בחדר כמו ברוריה, אבל אחר כך רצה אל איש הא-לוהים ואומרת: האם ביקשתי ילד? למה השלית אותי? ייתכן שגם אברהם יכול היה לומר: לא ביקשתי את יצחק, אבל אם נתת לי אותו והבטחת שממנו יהיה לי זרע, למה אתה מבקש שאקריב אותו? הוא לא אומר. האישה השונמית כן אומרת, היא נלחמת על חיי בנה: עוקפת את גחזי, לא עונה לבעלה, אומרת לנער לנסוע בלי לעצור, ואת אלישע היא תופסת ברגליו ולא מרפה.
בסוף העקדה נאמר:
"(יא) וַיִּקְרָא אֵלָיו מַלְאַךְ ה' מִן הַשָּׁמַיִם וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי: (יב) וַיֹּאמֶר אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָה כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא א-לוהים אַתָּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ מִמֶּנִּי:"
בסוף תיאור המעשה אברהם מתגלה כירא א-לוהים שלא חוסך את בנו יחידו ממנו. ונראה שא-לוהים משבח את אברהם על הנכונות לתת הכל אם א-לוהים מבקש. את האמונה המוחלטת בטוב ה' ואמיתתו ומכאן גם ההיענות המלאה לנבואה. אנחנו גם מזכירים את מסירותו של אברהם לא-לוהים כזכות שעומדת לבניו לדורות. אין לי כוונה לומר שאברהם טעה, שאברהם היה צריך להעדיף את חיי בנו ואת תפיסת עולמו על פני הקריאה שהתבקש מא-לוהים. כבניו גם אנחנו מסרנו את הנפש, ועדיין מוסרים את חיינו על ערכים א-לוהיים, על תורת ה' ואמונתנו.
מה שאני מרגישה שההפטרה מוסיפה לפרשה זה דגש על החלק של "אל תשלח ידך אל הנער". אמנם אברהם עמד בניסיון, כפי שנראית תגובת הא-לוהים שמכריזה: "עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא א-לוהים אַתָּה". אבל אחרי ניסיון העקדה חשוב לחכמים להשאיר אותנו עם הקול שיצא משמים: "אל תשלח ידך אל הנער". א-לוהים לא מבקש קורבנות אדם, אין הדבר רצוי לפניו.
הנביא ירמיהו כשיראה את ישראל עובדים עבודה זרה ומקריבים את הילדים למולך יכריז בשם ה' על המעשה הזה כמעשה "אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי וְלֹא דִבַּרְתִּי וְלֹא עָלְתָה עַל לִבִּי" וחז"ל יפרשו "ולא עלתה על לבי", זה יצחק בן אברהם. שלא נסיים את פרשת וירא ונחשוב "ה' נותן וה' מבקש". שלא נטעה במה שטועים וטעו עובדי האלילים שא-לוהים חפץ בנטילת חיים.
אני גם רוצה לומר בעדינות וכנקודה למחשבה שעוד צריך לבחון אותה: ייתכן שהניסיון היה גם עד כמה אברהם יתחנן על בנו, לפחות כמו משה מול הגזרה שלא להיכנס לארץ. אני מתקשה עם הפירוש הזה כיוון שלפי הפשט נראה שה' משבח את אברהם שלא חסך את בנו והתמסר. אבל אולי הדברים לא חייבים לבוא בסתירה: ייתכן שהמסירות של אברהם ראויה לשבח ויחד איתה השמיעה הנבואית שלו את הקול שאומר לו "אל תשלח ידך אל הנער" גם היא ראויה לשבח. זה אברהם שמנחיל לנו גם את היכולת להתמסר וגם לשמוע שא-לוהים חפץ חיים. וכשחכמים שמים את ההפטרה הזאת אחרי העקדה, הם אומרים לנו: הניסיון הזה מורכב. נכון, לפעמים יש קול גבוה שתובע מאיתנו מסירות נפש ואהבתנו ואמונתנו בא-לוהי ישראל מגיעה עד מסירות נפש. אבל שלא תעלה בדעתנו שא-לוהים חפץ במותנו כקורבן, שלא נחשוב שקורבנות אדם זה רצון ה'.
בעבודת האלילים, האל הגדול רוצה בהקטנת האדם, ככל שהאדם מקטין את עצמו כך הוא מגדיל את האל. העבודה הזרה תבעה גם תפיסות מעוותות לגבי חיי אדם, וקרבנות ילדים למולך. העקדה באה לשלול את התפיסה הזאת בקריאה השמימית: אל תשלח ידך אל הנער. גם האלמנה, האישה הראשונה בהפטרה, תובעת חיים: היא זועקת לאיש הא-לוהים ואומרת "אישי היה ירא ה', זה לא צודק". ברור לה שיראת ה' אין משמעותה הקרבה וסבל. ושתי הנשים נלחמות על חיי בניהן, ודווקא את הסיפור שלהן שמים חכמים אחרי סיפור העקדה, ויחד עם שרה שנלחמה על חייו הרוחניים של בנה יצחק.
ואפשר לדמיין את ישראל בגלות, בימי רומי, שומעים את ההפטרה הזאת: בן מת שחוזר לחיים, ואימהות שנלחמות על חיי בניהן ועל כך שלא יהיו עבדים, ומקבלים קריאת כיוון: אל תכנעו לגזרת הגלות, תבקשו חיים, תבקשו חירות, כך נראים חיים של עם יראי ה'.
איוב: "ה' נתן וה' לקח", ואחר כך הזעקה
"(כא) וַיֹּאמֶר עָרֹם יָצָאתִי מִבֶּטֶן אִמִּי וְעָרֹם אָשׁוּב שָׁמָּה ה' נָתַן וַה' לָקָח יְהִי שֵׁם ה' מְבֹרָךְ:"
כך אומר איוב כשמתים ילדיו ונלקח רכושו, וכך אמרה ברוריה. בפרק ב, כשהוא סובל בגופו, אשתו אומרת לו "בָּרֵךְ א-לוהים וָמֻת". "ברך" כאן הוא בלשון סגי נהור, במקום "קלל", כי המקרא לא אומר "קלל". הוא משיב:
"(ט) וַתֹּאמֶר לוֹ אִשְׁתּוֹ עֹדְךָ מַחֲזִיק בְּתֻמָּתֶךָ בָּרֵךְ א-לוהים וָמֻת: (י) וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ כְּדַבֵּר אַחַת הַנְּבָלוֹת תְּדַבֵּרִי גַּם אֶת הַטּוֹב נְקַבֵּל מֵאֵת הָא-לוהים וְאֶת הָרָע לֹא נְקַבֵּל בְּכָל זֹאת לֹא חָטָא אִיּוֹב בִּשְׂפָתָיו:"
הוא לא חטא בשפתיו. בהמשך הספר הוא זועק, תובע, ושואל "מה עשיתי". חבריו אומרים לו "תקבל את הדין", והוא מתעקש ומתווכח שאין זה צודק. איוב מציב את השאלה: האם מה שא-לוהים רוצה הוא שנכנע, או שהוא מבקש אותנו כמו שאברהם עומד מול סדום, כמו שמשה עומד מול הגזרה שלא להיכנס לארץ? גם השונמית מלמדת את אלישע לא להיכנע. אלישע מנסה במשענת, ולא קורה כלום, ורק אחר כך "וַיִּתְפַּלֵּל אֶל ה'". הנביא איש המופת גם מתגלה כמתחנן, זועק, מנסה שוב ושוב ולא מוותר.
כשהמוות הוכרע, אנחנו אומרים "ה' נתן וה' לקח", כמו בלוויה. אבל כל עוד אפשר להציל, יש לבקש חיים. וגם כשהדבר הוכרע ויש מוות, אנחנו יודעים שה' חפץ חיים, ואינו חפץ בנטילתם. אין אמונתנו מחנכת להתאבדות כמעשה דתי, ואין אמונתנו מניחה שזה מה שא-לוהים רוצה.
מה נשאר מהאלילות
לפעמים נראה שאנחנו מסתכלים על עובדי אלילים בזלזול, כאילו זה אירוע פרימיטיבי שהיה בעולם ואיננו, אבל התפיסות האליליות מושרשות בנפש. בני האדם מחפשים להעריץ גודל, ומרגיע אותנו שמסדרים לנו את העולם ואומרים "זה קורה בגלל זה". יותר קשה לעבוד את א-לוהים, אל מסתתר, שאנחנו לא יודעים איך הוא פועל, מאשר לעבוד אלילי כסף, כוח ואג'נדות. האלילות לא נעלמה, היא שינתה צורה.
האמונה שמתגלה דרך אברהם היא אמונה אחרת. ה' אומר לו "היה ברכה", ואומר לו "התהלך לפני": לך אפילו לפניי, אל תלך אחריי. הנטייה הטבעית שלנו היא להישען על מי שרואים, על מה שאומרים שעובד, על מה שמפואר ומרשים, או על ספר הוראות. התורה מספרת שא-לוהים ברא אדם שיכול לדבר איתו, לקבל ולענות, להתפלל ולבקש, ולא רק להיכנע.
ריקוד עדין
הנביאים מקבלים גזירות ונלחמים, ירמיהו, יחזקאל, חבקוק. והם גם נכנעים כשצריך להיכנע. זה ריקוד עדין, והלימוד הוא הסכמה להיכנס אל הסיפורים ולפתח בנפש יכולת לנוע בין לתבוע, להיכנע ולזעוק. להיות כמו ברוריה שמלמדת את בעלה להסכים ומניחה בפניו גם את חוסר ההסכמה שלה, וכמו השונמית שמכבדת את איש הא-לוהים וגם תובעת ממנו חיים בעזות רבה. והסיפור התנ"כי מחנך אותנו לשאת מורכבות, כמו א-לוהים שעושה שלום במרומיו, ומחזיק הרבה גוונים ועושה ביניהם שלום.
הגר ו"מן השמים"
אני רוצה להוסיף עוד נקודות חיבור בין הפרשה ובין ההפטרה. האישה האלמנה נדרשת למסור את שני בניה לעבדות, והיא זועקת לנביא לישועה, וגם בפרשתנו אברהם מתבקש מה' פעמיים "להיפרד" משני בניו. בשתי הפעמים כתוב בדיוק אותו הביטוי: "וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר", פעם כשהוא משלח את ישמעאל, ופעם כשהוא יוצא לעקדה. אלו בני הבנים האהובים על אברהם ופעמיים הוא נתבע להיפרד מהם. בשתי הפעמים הוא מציית. גם כאן ההפטרה משאירה אותנו עם המסר המשלים. א-לוהים חפץ חיים, ושומע זעקת אם על בניה. שלא נטעה לחשוב שהליכה אחרי הא-לוהים גובה מחירים של הקרבת בנים.
"(טו) וַיִּכְלוּ הַמַּיִם מִן הַחֶמֶת וַתַּשְׁלֵךְ אֶת הַיֶּלֶד תַּחַת אַחַד הַשִּׂיחִם: (טז) וַתֵּלֶךְ וַתֵּשֶׁב לָהּ מִנֶּגֶד הַרְחֵק כִּמְטַחֲוֵי קֶשֶׁת כִּי אָמְרָה אַל אֶרְאֶה בְּמוֹת הַיָּלֶד וַתֵּשֶׁב מִנֶּגֶד וַתִּשָּׂא אֶת קֹלָהּ וַתֵּבְךְּ: (יז) וַיִּשְׁמַע א-לוהים אֶת קוֹל הַנַּעַר וַיִּקְרָא מַלְאַךְ א-לוהים אֶל הָגָר מִן הַשָּׁמַיִם וַיֹּאמֶר לָהּ מַה לָּךְ הָגָר אַל תִּירְאִי כִּי שָׁמַע א-לוהים אֶל קוֹל הַנַּעַר בַּאֲשֶׁר הוּא שָׁם: (יח) קוּמִי שְׂאִי אֶת הַנַּעַר וְהַחֲזִיקִי אֶת יָדֵךְ בּוֹ כִּי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימֶנּוּ: (יט) וַיִּפְקַח א-לוהים אֶת עֵינֶיהָ וַתֵּרֶא בְּאֵר מָיִם וַתֵּלֶךְ וַתְּמַלֵּא אֶת הַחֵמֶת מַיִם וַתַּשְׁקְ אֶת הַנָּעַר:"
הגר, שלא כמו השונמית, משליכה את הילד, מתרחקת "כִּי אָמְרָה אַל אֶרְאֶה בְּמוֹת הַיָּלֶד", ובוכה. אפשר להבין שהיא כבר מתייאשת. מול הייאוש שלה מתגלה הא-לוהים כשומע בקול האדם. "וַיִּשְׁמַע א-לוהים אֶת קוֹל הַנַּעַר", כלומר הנער עוד חי וקורא, ו"קוּמִי שְׂאִי אֶת הַנַּעַר" מזכיר את "שְׂאִי בְנֵךְ" של אלישע. ה' פוקח את עיניה, והיא רואה באר. ה' שומע את הנער "בַּאֲשֶׁר הוּא שָׁם", גם אחרי ההתנהגות שגרמה לגירושו מבית אברהם, ה' שומע תפילתו. שוב מתחזק המסר שה' שומע תפילה, חפץ חיים ורוצה בתפילת האדם לחיים.
בעקדה נאמר: "וַיִּקְרָא אֵלָיו מַלְאַךְ ה' מִן הַשָּׁמַיִם", ואצל הגר "וַיִּקְרָא מַלְאַךְ א-לוהים אֶל הָגָר מִן הַשָּׁמַיִם". אותה קריאה משמיים, לאברהם ולהגר, שמשמעותה שא-לוהים אינו חפץ במות הנער. קול גבוה, שמימי, א-לוהי מכוון את האדם לבקש חיים.
סיום וברכה
בסוף פרשת וירא, כשכולנו תחת רושם סיפור העקדה, ההפטרה מכוונת אותנו לזכור שיחד עם הנכונות למסירות נפש והנכונות להענות לרצון ה', הקדוש ברוך הוא מבקש שנהיה חפצי חיים כמוהו, ושנפעל למען החיים כל עוד יש לנו אפשרות.
שנזכה להכין כלים לברכות שאנחנו מבקשים, להמשיך להתפלל גם כשלא קורה מיד, ולפעול למען החיים כל עוד אפשר.
נכתב מתוך השיעור השבועי על הפטרת השבוע · תנ"ך חי, לימור