למה דווקא ההפטרה הזאת לפרשת חיי שרה?
יש שתי פרשות בתורה ששמן מכיל את המילה "חיים": חיי שרה, ויחי. שתיהן מספרות על פטירה: בחיי שרה נפטרים שרה ואברהם, בוויחי נפטרים יעקב ויוסף. אפשר היה לקרוא לפרשה שלנו "פרשת שרה". היא נפתחת בהספד על שרה, בקבורתה ובקניית מערת המכפלה. יש פרשות הקרויות על שם דמויות כמו יתרו ובלק, שאינן ישראליות בכלל. התורה בוחרת דווקא ב"חיי שרה".
אני חושבת שההפטרה תדגים לנו את החוכמה שבבחירה הזאת. החיבור בין ההפטרה לפרשה אינו פשוט. יש דמיון שקל לסמן, אבל כדי להגיע לחיבור של ממש צריך להעמיק ולהתאמץ.
ספר מלכים נפתח במצב לא נעים ולא יציב
ההפטרה היא מהפרק הראשון של ספר מלכים. אפשר היה לרצות שהספר ייפתח במלכות שלמה, כמו שמתואר בפרקים ג-ד. שלמה יושב על כסא דוד בחיי אביו, כל ישראל שמחים בחוכמתו, "איש תחת גפנו ותחת תאנתו". במקום זה הספר נפתח בסיטואציה לא נעימה. אפשר גם לרצות שהתנ"ך יצנזר אותה: שדברים לא נעימים לא ייכתבו בספר הספרים של העם שלנו, שהוא ידלג על החלקים הלא נחמדים של החיים.
כשדמויות גדולות נופלות, ראוי שזה ייכתב: אנחנו צריכים ללמוד גם מהנפילות. אבל כאן התחושה היא שזו לא נפילה של דוד. זו מבוכה של דוד בימי זקנתו. אנחנו אומרים "אל תשליכנו לעת זקנה". כי הזיקנה היא מצב שבו לא תמיד הזקן מודע למה שקורה סביבו, ולא תמיד הוא זה שמקבל את ההחלטות גם עבור עצמו. עבדי דוד מחליטים עבורו מה הפתרון למצב הקשה שאינו מצליח לחמם את גופו. יבקשו למלך נערה יפה. דוד לא עונה. הדבר היחיד שנאמר עליו זה: "והמלך לא ידעה". אנחנו לא יודעים אם נהיה חזקים מספיק כדי להתנגד, להסכים או להביע דעה. אולי פשוט יעשו איתנו מה שהחליטו.
למה הפרק הזה פותח את מלכים ולא חותם את שמואל? ספר מלכים מתחיל במלכות שלמה. בתחילת הספר נאמר כמה פעמים שהיא "נכונה". מלכות דוד, לעומת זאת, עדיין לא בטוח שתישאר. שבע שנים הוא מלך רק בחברון, כי בית שאול לא קיבל אותו. אחר כך אמנון, בנו הבכור, פגע בתמר. אבשלום הרג את אמנון ומרד בדוד. שבע בן בכרי המריד את כולם: אין לנו חלק בדוד. אם אלה בניו הגדולים, התחושה היא שכנראה אין המשך לדוד.
למה דווקא הפרק הזה כהפטרה?
גם בפרשה וגם בהפטרה כתוב "זקן בא בימים": אברהם ודוד. אבל בספר דברי הימים זקנת דוד מתוארת בצורה יפה ומרגשת. הוא קורא לבנו, אומר לו "בני", מדריך אותו להיות המלך הבא. את זה לא מביאים לנו.
הפטרות הן מהנביאים, לא מהכתובים. זה לא רק מיקום בתנ"ך אלא גם ייעוד. מה שכתוב בנביאים הוא נבואה. מה שכתוב בכתובים הוא סיפורים שנכתבו ברוח הקודש, חשובים אבל לא נבואה. חכמים רצו שנשמע בבית הכנסת נבואות. גם כשהנביא מספר סיפור שקרה, יש בו נבואה לדורות.
"וְלֹא יִחַם לוֹ": העבדים יוזמים (פסוקים א-ד)
"(א) וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד זָקֵן בָּא בַּיָּמִים וַיְכַסֻּהוּ בַּבְּגָדִים וְלֹא יִחַם לוֹ: (ב) וַיֹּאמְרוּ לוֹ עֲבָדָיו יְבַקְשׁוּ לַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ נַעֲרָה בְתוּלָה וְעָמְדָה לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וּתְהִי לוֹ סֹכֶנֶת וְשָׁכְבָה בְחֵיקֶךָ וְחַם לַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ: (ג) וַיְבַקְשׁוּ נַעֲרָה יָפָה בְּכֹל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל וַיִּמְצְאוּ אֶת אֲבִישַׁג הַשּׁוּנַמִּית וַיָּבִאוּ אֹתָהּ לַמֶּלֶךְ: (ד) וְהַנַּעֲרָה יָפָה עַד מְאֹד וַתְּהִי לַמֶּלֶךְ סֹכֶנֶת וַתְּשָׁרְתֵהוּ וְהַמֶּלֶךְ לֹא יְדָעָהּ:"
דוד זקן. הוא לא מצליח להתחמם, גם כששמים עליו בגדים ועוד בגדים. הבגדים אמורים לשמור על חום הגוף, אבל הם לא יכולים לייצר את מה שאין בפנים. יש מין רעד קבוע. הוא לא מצליח להרגיש בריא.
העבדים הם שיוזמים: "יְבַקְשׁוּ לַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ נַעֲרָה בְתוּלָה". דוד לא מגיב: לא כשמציעים, לא כשמביאים את אבישג השונמית. הדבר היחיד שכתוב עליו הוא "וְהַמֶּלֶךְ לֹא יְדָעָהּ". בלשון המקרא ידיעה היא חיבור אינטימי, כמו ב"והאדם ידע את חוה אשתו". דוד לא ידע אותה.
גם במגילת אסתר העבדים יוזמים:
"(ב) וַיֹּאמְרוּ נַעֲרֵי הַמֶּלֶךְ מְשָׁרְתָיו יְבַקְשׁוּ לַמֶּלֶךְ נְעָרוֹת בְּתוּלוֹת טוֹבוֹת מַרְאֶה: (ג) וְיַפְקֵד הַמֶּלֶךְ פְּקִידִים בְּכָל מְדִינוֹת מַלְכוּתוֹ וְיִקְבְּצוּ אֶת כָּל נַעֲרָה בְתוּלָה טוֹבַת מַרְאֶה אֶל שׁוּשַׁן הַבִּירָה אֶל בֵּית הַנָּשִׁים אֶל יַד הֵגֶא סְרִיס הַמֶּלֶךְ שֹׁמֵר הַנָּשִׁים וְנָתוֹן תַּמְרֻקֵיהֶן: (ד) וְהַנַּעֲרָה אֲשֶׁר תִּיטַב בְּעֵינֵי הַמֶּלֶךְ תִּמְלֹךְ תַּחַת וַשְׁתִּי וַיִּיטַב הַדָּבָר בְּעֵינֵי הַמֶּלֶךְ וַיַּעַשׂ כֵּן:"
אבל אחשוורוש פעיל: "ויפקד המלך פקידים", "וייטב הדבר בעיני המלך ויעש כן", "בערב היא באה ובבוקר היא שבה". דוד יוצא טוב בהשוואה לאחשוורוש. לא כתוב שדוד אמר כן, לא כתוב שאמר לא. אין שום רמז לכך שהוא נהנה מהמצב. אני חושבת שהביטוי היחיד שכתוב עליו מדויק מאוד: "והמלך לא ידעה".
"סוכנת" היא מילה חריגה. אפשר להציע משרתת, שומרת, אחראית. יש שאומרים שהיא נמצאת שם כדי לשמור עליו: שלא יטרידו אותו, שלא יכנסו אליו, כמו שומר ראש. מה שחשוב למקרא להגיד הוא "והמלך לא ידעה".
ההשפלה של דוד: מה היה מקובל
דוד שב בתשובה על חטאו בסיפור של בת שבע ואוריה. הסיפור כבר הופץ וסופר. בעקבותיו היה מרד אבשלום. אחיתופל עזב אותו. עכשיו, בסוף ימיו, אין לו יכולת להתמודד מול מה שמספרים ומה שעושים. מבקשים בכל גבול ישראל נערה שתחמם אותו. אנשים מקבלים החלטות בלי להתייעץ איתו. אין לו סמכות לעצור אותם. זה מצב שיכול לאפיין אדם זקן, שאחרים מקבלים בשבילו החלטות. אולי זו תוכנית של אדוניה בשביל להפיץ בכל הארץ את חולשת דוד ולהכשיר בכך את לקיחת המלכות על ידו.
אפשר גם לפרש אחרת, אולי זה גם מה שהיה מקובל במלכויות אחרות שמבקשים למלך נערה יפה. שמואל הזהיר את ישראל שמלך "וְאֶת בְּנוֹתֵיכֶם יִקָּח לְרַקָּחוֹת וּלְטַבָּחוֹת וּלְאֹפוֹת". אברהם אמר לשרה: "הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אִשָּׁה יְפַת מַרְאֶה אָתְּ" ועל כן יש חשש שיקחו אותך, ואכן היא נלקחת פעמיים למלכים. אם המלך נחלש, מחיים אותו בעזרת נשים יפות. זו לא המצאה של עבדי דוד. אולי אם נרשה לעצמנו להיות כנים נודה שגם היום יש מי שמחיה את נפשו באמצעות הסתכלות על יופי נשים. זה לא ראוי בכלל, אבל לצערנו זה נעשה.
הפרשה נפתחת בכך שאברהם בא לספוד לשרה ולבכות אותה. הוא מוכן לשלם הרבה כסף על קבורתה. זה יחס אחר. התורה מתייחסת ליופי שהאימהות נחנו בו אבל הוא אף פעם לא היה העיקר בהם, ולא לשם זה התחתנו איתן. רבקה היא "טֹבַת מַרְאֶה מְאֹד". בכל זאת היא נבחנת על החסד. העבד עומד בחוץ ובודק אם תשים לב שגם הוא בא מדרך רחוקה, שיש לו גמלים. היא יורדת אל העין, עולה, שואבת גם לגמלים. זו עבודה גופנית. על זה היא נבחנת. שרה זוכה להערכה גדולה: "כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה שְׁמַע בְּקֹלָהּ". היופי אינו הדבר היחיד. יש אהבה, אי אפשר להתעלם ממנה. התנ"ך מדייק אותנו.
אדוניהו מתנשא (פסוקים ה-ו)
"(ה) וַאֲדֹנִיָּה בֶן חַגִּית מִתְנַשֵּׂא לֵאמֹר אֲנִי אֶמְלֹךְ וַיַּעַשׂ לוֹ רֶכֶב וּפָרָשִׁים וַחֲמִשִּׁים אִישׁ רָצִים לְפָנָיו: (ו) וְלֹא עֲצָבוֹ אָבִיו מִיָּמָיו לֵאמֹר מַדּוּעַ כָּכָה עָשִׂיתָ וְגַם הוּא טוֹב תֹּאַר מְאֹד וְאֹתוֹ יָלְדָה אַחֲרֵי אַבְשָׁלוֹם:"
אדוניהו הוא הבן הרביעי של דוד, אחרי מות אמנון ואחרי מרד אבשלום. הוא בן ארבעים בערך, שלמה בן שתים עשרה או שלוש עשרה, דוד בן שבעים בערך. אפשר להבין שאדוניהו רואה את עצמו כך: אבא חלש, מישהו צריך לנהל את הממלכה, האחים הגדולים מתו, אני הבא בתור. הוא לא מבקש רשות מדוד, לא הולך לנתן הנביא. הוא יוצר עובדות בשטח, עם רכב, פרשים וחמישים איש רצים לפניו. כך עשה גם אבשלום כשהתחיל למרוד.
"וְלֹא עֲצָבוֹ אָבִיו מִיָּמָיו". דוד, כמו אצל אבשלום, אף פעם לא העיר לו. אחרי חטא בת שבע הוא מוכיח אחרים הרבה פחות. מאוד יכול להיות שעד ששלמה נולד דוד חשב שאחד מבניו יהיה מלך, אולי אדוניהו. יש שמות מאוד מלכותיים לילדים של דוד. אנשים גם מקשרים בין יופי למלוכה. שמואל בא לבית ישי. הוא ראה את הבן הבכור, גבוה ויפה תואר. הוא אמר: זה המלך. אבל ה' אמר לו:
"(ז) וַיֹּאמֶר ה' אֶל שְׁמוּאֵל אַל תַּבֵּט אֶל מַרְאֵהוּ וְאֶל גְּבֹהַּ קוֹמָתוֹ כִּי מְאַסְתִּיהוּ כִּי לֹא אֲשֶׁר יִרְאֶה הָאָדָם כִּי הָאָדָם יִרְאֶה לַעֵינַיִם וַה' יִרְאֶה לַלֵּבָב:"
גם שאול היה גבוה משכמו ומעלה. גם אדוניהו "טוֹב תֹּאַר מְאֹד". אפשר להבין את החשבון שלו: אני יפה תואר, אבא אף פעם לא ביקר אותי, עכשיו אבא חלש, אז אני לוקח את המלוכה. אבל מלוכה לא לוקחים בידיים. מקבלים אותה מהנביא בציווי א-לוהי.
הממלכה מתחלקת: הזבח בעין רוגל (פסוקים ז-י)
"(ז) וַיִּהְיוּ דְבָרָיו עִם יוֹאָב בֶּן צְרוּיָה וְעִם אֶבְיָתָר הַכֹּהֵן וַיַּעְזְרוּ אַחֲרֵי אֲדֹנִיָּה: (ח) וְצָדוֹק הַכֹּהֵן וּבְנָיָהוּ בֶן יְהוֹיָדָע וְנָתָן הַנָּבִיא וְשִׁמְעִי וְרֵעִי וְהַגִּבּוֹרִים אֲשֶׁר לְדָוִד לֹא הָיוּ עִם אֲדֹנִיָּהוּ: (ט) וַיִּזְבַּח אֲדֹנִיָּהוּ צֹאן וּבָקָר וּמְרִיא עִם אֶבֶן הַזֹּחֶלֶת אֲשֶׁר אֵצֶל עֵין רֹגֵל וַיִּקְרָא אֶת כָּל אֶחָיו בְּנֵי הַמֶּלֶךְ וּלְכָל אַנְשֵׁי יְהוּדָה עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ: (י) וְאֶת נָתָן הַנָּבִיא וּבְנָיָהוּ וְאֶת הַגִּבּוֹרִים וְאֶת שְׁלֹמֹה אָחִיו לֹא קָרָא:"
אדוניהו לוקח את יואב שר הצבא ואת אביתר הכהן. שניהם היו צמודים מאוד לדוד. הם הולכים אחריו. צדוק הכהן, בניהו, נתן הנביא, שמעי ורעי והגיבורים אינם איתו. הממלכה מתחלקת: חלק מחכים שדוד יגיד משהו או שהנביא יגיד ויכול להיות שכבר יודעים ששלמה הוא המלך הבא. אדוניהו לא מחכה ויש אנשים שמצטרפים אליו.
יואב הוא איש מעשי מאוד. הוא דואג למלכות דוד, אבל לא תמיד מקשיב לדוד. הוא רואה ששלמה בן שתים עשרה ואדוניהו בן ארבעים (בערך). הממלכה חייבת להתייצב. אפשר להבין למה הוא תומך באדוניהו. יכול להיות שהוא חשב להמליך אותו באופן זמני, עד ששלמה יגדל.
הזבח אינו תמים. אדוניהו קורא להמון אנשים. את נתן הנביא, בניהו, הגיבורים של דוד ושלמה אחיו הוא לא מזמין: אלה האנשים שלא האמינו בו. הוא מייצר בחוכמה "באז תקשורתי". כולם ידברו על כך שלאדוניהו יש מרכבות, שהוא נמצא ביחד עם יואב ועם אביתר. אנשים יחברו חיבורים, יתחילו לראות בעיני רוחם את המלך הבא.
נתן ובת שבע (פסוקים יא-יד)
"(יא) וַיֹּאמֶר נָתָן אֶל בַּת שֶׁבַע אֵם שְׁלֹמֹה לֵאמֹר הֲלוֹא שָׁמַעַתְּ כִּי מָלַךְ אֲדֹנִיָּהוּ בֶן חַגִּית וַאֲדֹנֵינוּ דָוִד לֹא יָדָע: (יב) וְעַתָּה לְכִי אִיעָצֵךְ נָא עֵצָה וּמַלְּטִי אֶת נַפְשֵׁךְ וְאֶת נֶפֶשׁ בְּנֵךְ שְׁלֹמֹה: (יג) לְכִי וּבֹאִי אֶל הַמֶּלֶךְ דָּוִד וְאָמַרְתְּ אֵלָיו הֲלֹא אַתָּה אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲמָתְךָ לֵאמֹר כִּי שְׁלֹמֹה בְנֵךְ יִמְלֹךְ אַחֲרַי וְהוּא יֵשֵׁב עַל כִּסְאִי וּמַדּוּעַ מָלַךְ אֲדֹנִיָּהוּ: (יד) הִנֵּה עוֹדָךְ מְדַבֶּרֶת שָׁם עִם הַמֶּלֶךְ וַאֲנִי אָבוֹא אַחֲרַיִךְ וּמִלֵּאתִי אֶת דְּבָרָיִךְ:"
נתן מבין שהזבח הוא הכרזת מלוכה, כמו שעשה אבשלום. "וְעַתָּה לְכִי אִיעָצֵךְ נָא עֵצָה וּמַלְּטִי אֶת נַפְשֵׁךְ". זה לא פריבילגיה: בת שבע ושלמה בסכנה. נתן מבין שני צעדים קדימה. אם אדוניהו ימלוך, הוא יחסל את כל מי שחושב אחרת ממנו. "וַאֲנִי אָבוֹא אַחֲרַיִךְ וּמִלֵּאתִי אֶת דְּבָרָיִךְ", כלומר אני אחזק ואשלים. בת שבע, כפי שנראה, מרגישה חופשית לשנות ממה שנתן אמר לה. היא מושכת לכיוון של "שלמה בנך". זה מזכיר את "בני" של שרה, שדואגת שבנה יירש את ברכת אברהם ולא ישמעאל.
יש כאן גם משהו על האופן שבו מספרים סיפור. מי מדבר, באיזה תזמון, איך כמה כוחות משתפים פעולה כדי לשכנע. זה לא שקר. זה לדעת איך לגשת ללב של האדם שמולנו, כדי שיעשה את המעשה הנכון. עבד אברהם עושה את זה בבית בתואל. הוא מספר את הסיפור, מתכנן איך לגרום למי ששומע להירתם, גם בת שבע ונתן מתכננים איך להעיר את דוד מחולשתו ולגרום לו להמליך את שלמה.
איך נתן ובת שבע יודעים ששלמה ימלוך
זה כתוב בספר דברי הימים:
"(ט) הִנֵּה בֵן נוֹלָד לָךְ הוּא יִהְיֶה אִישׁ מְנוּחָה וַהֲנִיחוֹתִי לוֹ מִכָּל אוֹיְבָיו מִסָּבִיב כִּי שְׁלֹמֹה יִהְיֶה שְׁמוֹ וְשָׁלוֹם וָשֶׁקֶט אֶתֵּן עַל יִשְׂרָאֵל בְּיָמָיו: (י) הוּא יִבְנֶה בַיִת לִשְׁמִי וְהוּא יִהְיֶה לִּי לְבֵן וַאֲנִי לוֹ לְאָב וַהֲכִינוֹתִי כִּסֵּא מַלְכוּתוֹ עַל יִשְׂרָאֵל עַד עוֹלָם:"
דוד מקבל נבואה דרך נתן עוד לפני ששלמה נולד: יהיה לו בן, יקראו לו שלמה, הוא יהיה הבן הממשיך. דוד יודע, בת שבע יודעת, נתן יודע. האם אדוניהו ויואב ידעו? ההנחה שלי היא שכן.
בת שבע נכנסת (פסוקים טו-כא)
"(טו) וַתָּבֹא בַת שֶׁבַע אֶל הַמֶּלֶךְ הַחַדְרָה וְהַמֶּלֶךְ זָקֵן מְאֹד וַאֲבִישַׁג הַשּׁוּנַמִּית מְשָׁרַת אֶת הַמֶּלֶךְ: (טז) וַתִּקֹּד בַּת שֶׁבַע וַתִּשְׁתַּחוּ לַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ מַה לָּךְ: (יז) וַתֹּאמֶר לוֹ אֲדֹנִי אַתָּה נִשְׁבַּעְתָּ בַּה' א-לוהיך לַאֲמָתֶךָ כִּי שְׁלֹמֹה בְנֵךְ יִמְלֹךְ אַחֲרָי וְהוּא יֵשֵׁב עַל כִּסְאִי: (יח) וְעַתָּה הִנֵּה אֲדֹנִיָּה מָלָךְ וְעַתָּה אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ לֹא יָדָעְתָּ: (יט) וַיִּזְבַּח שׁוֹר וּמְרִיא וְצֹאן לָרֹב וַיִּקְרָא לְכָל בְּנֵי הַמֶּלֶךְ וּלְאֶבְיָתָר הַכֹּהֵן וּלְיֹאָב שַׂר הַצָּבָא וְלִשְׁלֹמֹה עַבְדְּךָ לֹא קָרָא: (כ) וְאַתָּה אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ עֵינֵי כָל יִשְׂרָאֵל עָלֶיךָ לְהַגִּיד לָהֶם מִי יֵשֵׁב עַל כִּסֵּא אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אַחֲרָיו: (כא) וְהָיָה כִּשְׁכַב אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ עִם אֲבֹתָיו וְהָיִיתִי אֲנִי וּבְנִי שְׁלֹמֹה חַטָּאִים:"
אם בת שבע נכנסת לחדר, השירות של אבישג אינו אינטימי. אחרת לא היו פותחים לה את הדלת. מרגע שהיא נכנסת אנחנו רואים דוד אחר: "וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ מַה לָּךְ". בת שבע מחזירה לדוד את חיותו, מה שלא ראינו שהנוכחות של אבישג עשתה. בין דוד לבת שבע יש משהו שהם עברו ביחד. היה להם בן שמת, שניהם התפללו שיחיה, דוד ניחם אותה. שניהם יודעים שהבן שנולד ממנה ימלוך.
אפשר להבין שאבישג היא ביטוי לתפיסה החיצונית של המלוכה: מביאים נערה יפה. מלך צריך נערה משרתת יפה לצידו. כל זה תפיסה גויית של המלוכה ועבדי דוד ייתכן שייבאו אותה מבחוץ, נראה שדוד לא מתעורר מנוכחותה. רק בת שבע מצליחה להעיר אותו.
בת שבע מדברת בכבוד רב. היא אומרת בעדינות "לֹא יָדָעְתָּ". ומזכירה לו שיש לו כוח לשנות את מה שעשה אדוניה. היא אומרת "עֵינֵי כָל יִשְׂרָאֵל עָלֶיךָ". אולי כל ישראל כבר קיבלו את ההודעה שמבקשים נערה יפה כדי לחמם את המלך. לא בטוח שהם נושאים אליו עיניים. אבל בת שבע אומרת שכן. היא מצפה ממנו שיקום ויוביל, גם אם בחוץ מרננים ואדוניהו כבר המליך את עצמו. היא מוסיפה: תעשה את זה מהר, לפני שאתה מת. אחרת "וְהָיִיתִי אֲנִי וּבְנִי שְׁלֹמֹה חַטָּאִים". כלומר היא ושלמה יהיו הנרדפים בממלכה של אדוניהו. היא מייצרת דחיפות ומעירה את דוד שלא יתמהמה. מזכיר גם את דברי העבד למשפחה של רבקה. הכל קורה באותו יום, והוא מבקש שלא יעכבו אותו. יש משימה לעשות. צריך להכין את הבית הבא אחרי אברהם ושרה. גם בפרשה וגם בהפטרה יש הזדרזות להעביר את הלפיד לדור הבא.
נתן נכנס: דוד אחר (פסוקים כב-לא)
"(כב) וְהִנֵּה עוֹדֶנָּה מְדַבֶּרֶת עִם הַמֶּלֶךְ וְנָתָן הַנָּבִיא בָּא: (כג) וַיַּגִּידוּ לַמֶּלֶךְ לֵאמֹר הִנֵּה נָתָן הַנָּבִיא וַיָּבֹא לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וַיִּשְׁתַּחוּ לַמֶּלֶךְ עַל אַפָּיו אָרְצָה: (כד) וַיֹּאמֶר נָתָן אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אַתָּה אָמַרְתָּ אֲדֹנִיָּהוּ יִמְלֹךְ אַחֲרָי וְהוּא יֵשֵׁב עַל כִּסְאִי: (כה) כִּי יָרַד הַיּוֹם וַיִּזְבַּח שׁוֹר וּמְרִיא וְצֹאן לָרֹב וַיִּקְרָא לְכָל בְּנֵי הַמֶּלֶךְ וּלְשָׂרֵי הַצָּבָא וּלְאֶבְיָתָר הַכֹּהֵן וְהִנָּם אֹכְלִים וְשֹׁתִים לְפָנָיו וַיֹּאמְרוּ יְחִי הַמֶּלֶךְ אֲדֹנִיָּהוּ: (כו) וְלִי אֲנִי עַבְדֶּךָ וּלְצָדֹק הַכֹּהֵן וְלִבְנָיָהוּ בֶן יְהוֹיָדָע וְלִשְׁלֹמֹה עַבְדְּךָ לֹא קָרָא: (כז) אִם מֵאֵת אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ נִהְיָה הַדָּבָר הַזֶּה וְלֹא הוֹדַעְתָּ אֶת עַבְדְּךָ מִי יֵשֵׁב עַל כִּסֵּא אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אַחֲרָיו:"
נתן משאיר את זה בסימן שאלה. הוא יכול היה להאשים את דוד: "איך לא סיפרת לי?" אבל הוא שואל, בודק "אִם מֵאֵת אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ נִהְיָה הַדָּבָר הַזֶּה". הוא נותן לדוד גם את האפשרות לענות, אולי ההתכנסות של אדוניה ושותפיו היתה על דעת דוד.
"(כח) וַיַּעַן הַמֶּלֶךְ דָּוִד וַיֹּאמֶר קִרְאוּ לִי לְבַת שָׁבַע וַתָּבֹא לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וַתַּעֲמֹד לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ: (כט) וַיִּשָּׁבַע הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמַר חַי ה' אֲשֶׁר פָּדָה אֶת נַפְשִׁי מִכָּל צָרָה: (ל) כִּי כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לָךְ בַּה' א-לוהי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר כִּי שְׁלֹמֹה בְנֵךְ יִמְלֹךְ אַחֲרַי וְהוּא יֵשֵׁב עַל כִּסְאִי תַּחְתָּי כִּי כֵּן אֶעֱשֶׂה הַיּוֹם הַזֶּה: (לא) וַתִּקֹּד בַּת שֶׁבַע אַפַּיִם אֶרֶץ וַתִּשְׁתַּחוּ לַמֶּלֶךְ וַתֹּאמֶר יְחִי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ דָּוִד לְעֹלָם:"
דוד אומר "קראו לי לבת שבע". זה המלך שעד עכשיו לא אמר מה הוא רוצה, את מי הוא רוצה שייכנס. עכשיו, אחרי שבת שבע ונתן נכנסו, אנחנו רואים דוד אחר, נמרץ ונחוש. "חי ה'" הוא לשון שבועה. הוא אומר: "כִּי כֵּן אֶעֱשֶׂה הַיּוֹם הַזֶּה". מזכיר גם את הזריזות של בועז לגאול. והשבועה מזכירה את שבועת העבד לאברהם למלא את השליחות לבנות את ההמשכיות לבית אברהם.
"יְחִי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ דָּוִד לְעֹלָם"
בת שבע אומרת את זה כשדוד על ערש דווי, בסוף ימיו. זה מה שאמרתי בפתיחה. כשהוא יעשה את הדבר הנכון, גם אם בפועל ימות ויקברו אותו, הוא יהיה חי. הוא ימליך את שלמה. מלכותו, מורשתו, ערכיו יעברו אל שלמה, הם יהפכו לנצחיים. בזה הוא חי לעולם. אני מניחה שמכאן בא הביטוי "דוד מלך ישראל חי וקיים".
כך נענית השאלה שבפתיחה. בפרשה אנחנו מדברים על פטירה של שרה ואחר כך של אברהם. אבל זו פטירה של אנשים שהשאירו לנו מורשת חיה: אברהם, שרה, יעקב ויוסף. אנחנו חושבים עליהם, לומדים אותם. זה סימן שהם באמת חיים בתוכנו. בגלל זה "חיי שרה" ופרשת "ויחי".
מה קורה אחרי ההפטרה: נבואה על מלכות דוד
ההפטרה נגמרת כאן. בהמשך דוד קם ומצווה להוביל את שלמה למעיין השילוח, למשוח אותו ולהכריז שהוא מלך. באותו יום שלמה מתיישב על כסא המלכות. אדוניהו שומע שמושחים את שלמה. האירוע שלו מתפוגג כלא היה. כל אחד מהנאספים מתפזר לדרכו.
זה כתוב כסיפור, לא כמסה נבואית. בכל זאת יש כאן נבואה. אנחנו היינו רוצים שמלכות דוד תעבור בצורה מסודרת מאב לבן. ספר מלכים נפתח בנבואה אחרת: היא תעבור בצורה מפתיעה, לא צפויה. יש תחושה אפילו של ביזוי, של מרד. ואז יש בה תפנית מפתיעה: דוד מתעורר, לוקח את המושכות. חז"ל יפתחו את זה אחר כך כנבואה על המשיח. משהו לא צפוי, שבא בהיסח הדעת.
דוד לוקח אחריות
יש כאן כבוד, הערכה, נאמנות ומחויבות של דוד כלפי בת שבע. לעומת תפיסת העולם של עבדיו אודות תפקידה של אבישג, היחס של דוד לבת שבע מכבד ומלא מחויבות. גם בהקשר של החטא דוד לוקח אחריות. הוא לא אומר "אני לא רוצה לראות אותך", כמו אמנון שפגע בתמר ואז השליך אותה מעל פניו. הוא מנחם את בת שבע. הוא נשבע לה שהבן שייוולד ממנה ימלוך ולוקח אחריות בתהליך התשובה שמתחיל.
תשובה היא תהליך מחליש. כשאדם מפשפש במעשיו ומודה שלא נהג כשורה הוא גם פותח פתח שיבזו אותו. קל יותר לכאורה להכחיש ולהישאר חזק. לקחת אחריות זה גם להסכים לעבור תקופה של חולשה. לא כדי להישאר חלש, אלא כדי לתקן. בת שבע ונתן עוזרים לדוד לתקן. הם מעירים אותו לתפקיד שלו להמליך את שלמה וכך גם להשלים את מהלך התשובה שלו.
מההפטרה לפרשה: העברה לבנים
איך זה קשור לפרשה? הפרשה נפתחת בקבורת שרה. בהמשך כתוב:
"(א) וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים וַה' בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל: (ב) וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל עַבְדּוֹ זְקַן בֵּיתוֹ הַמֹּשֵׁל בְּכָל אֲשֶׁר לוֹ שִׂים נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי: (ג) וְאַשְׁבִּיעֲךָ בַּה' א-לוהי הַשָּׁמַיִם וֵא-לוהי הָאָרֶץ אֲשֶׁר לֹא תִקַּח אִשָּׁה לִבְנִי מִבְּנוֹת הַכְּנַעֲנִי אֲשֶׁר אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּקִרְבּוֹ:"
כמו בהפטרה, גם כאן "זקן בא בימים". אבל אברהם ערני מאוד: הוא יודע שהוא זקן, הוא דואג להמשכיות של ביתו. יצחק הוא ההמשך שלו. הוא ממנה את העבד ומשביע אותו למצוא ליצחק אישה. אם יצחק לא יתחתן, אין לברכה מקום.
לפרשה ולהפטרה יש נושא משותף: העברה מאב לבנים. אברהם הוא ראשית האומה הישראלית, דוד הוא ראשית המלכות. אצל שניהם יש רגע קריטי. אם יש המשכיות, מתחיל סיפור. אם אין המשכיות, אין סיפור. ייתכן שהיו צדיקים לפני אברהם, אבל לא הייתה המשכיות לצדקותם. כשה' בוחר באברהם ואומר שיעשה אותו לגוי גדול, זה לא רק הכרזה על בחירת אברהם אלא גם הבטחה שמאברהם יווצר עם גדול לאברהם יש את ישמעאל. בהמשך יש לו עוד שישה ילדים מקטורה. אך את כל הברכה האלוקית הוא מעביר ליצחק, שאינו הבכור. אברהם, שהוא גם אב המון גויים ויש לו המון ילדים, יכול היה להוריש את מורשתו וברכתו לכולם. בכל זאת הוא מעביר ליצחק את הברכה והבחירה האלוקית, את "לגוי גדול", את "לזרעך אתן את הארץ". גם בהפטרה היינו רוצים לראות את דוד עושה כמו אברהם ומעביר הכול לשלמה. בהתחלה זה לא קרה. בסוף זה כן קרה.
"(א) וַיֹּסֶף אַבְרָהָם וַיִּקַּח אִשָּׁה וּשְׁמָהּ קְטוּרָה: (ב) וַתֵּלֶד לוֹ אֶת זִמְרָן וְאֶת יָקְשָׁן וְאֶת מְדָן וְאֶת מִדְיָן וְאֶת יִשְׁבָּק וְאֶת שׁוּחַ: (ג) וְיָקְשָׁן יָלַד אֶת שְׁבָא וְאֶת דְּדָן וּבְנֵי דְדָן הָיוּ אַשּׁוּרִם וּלְטוּשִׁם וּלְאֻמִּים: (ד) וּבְנֵי מִדְיָן עֵיפָה וָעֵפֶר וַחֲנֹךְ וַאֲבִידָע וְאֶלְדָּעָה כָּל אֵלֶּה בְּנֵי קְטוּרָה: (ה) וַיִּתֵּן אַבְרָהָם אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ לְיִצְחָק: (ו) וְלִבְנֵי הַפִּילַגְשִׁים אֲשֶׁר לְאַבְרָהָם נָתַן אַבְרָהָם מַתָּנֹת וַיְשַׁלְּחֵם מֵעַל יִצְחָק בְּנוֹ בְּעוֹדֶנּוּ חַי קֵדְמָה אֶל אֶרֶץ קֶדֶם:"
הוא עושה את זה "בְּעוֹדֶנּוּ חַי", כמו שדוד ממליך את שלמה בחייו. דוד הבין שאם הוא לא יעשה את זה בחייו, יש סכנה לשלמה ולאימו. יכול מאוד להיות שאברהם עושה את זה מאותה סיבה. כולם צריכים לראות ולדעת שאת הכול הוא העביר ליצחק.
"וְאֶת בְּרִיתִי אָקִים אֶת יִצְחָק"
המקור לכל זה הוא שה' אומר את זה לאברהם:
"(יט) וַיֹּאמֶר א-לוהים אֲבָל שָׂרָה אִשְׁתְּךָ יֹלֶדֶת לְךָ בֵּן וְקָרָאתָ אֶת שְׁמוֹ יִצְחָק וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתּוֹ לִבְרִית עוֹלָם לְזַרְעוֹ אַחֲרָיו: (כ) וּלְיִשְׁמָעֵאל שְׁמַעְתִּיךָ הִנֵּה בֵּרַכְתִּי אֹתוֹ וְהִפְרֵיתִי אֹתוֹ וְהִרְבֵּיתִי אֹתוֹ בִּמְאֹד מְאֹד שְׁנֵים עָשָׂר נְשִׂיאִם יוֹלִיד וּנְתַתִּיו לְגוֹי גָּדוֹל: (כא) וְאֶת בְּרִיתִי אָקִים אֶת יִצְחָק אֲשֶׁר תֵּלֵד לְךָ שָׂרָה לַמּוֹעֵד הַזֶּה בַּשָּׁנָה הָאַחֶרֶת:"
יש כאן עוד דמיון בין שלמה ליצחק. אצל שניהם ה' מתגלה לאב לפני שהם נולדים. הוא אומר לו שיהיה לו בן, ומה יהיה שמו.
ישמעאל יהיה עם גדול מאוד, אבל את הברית יקים ה' עם יצחק. יצחק נולד מאוחר, אולי הוא נראה פחות חזק. ה' בוחר בהם לפני שנולדו. המציאות צריכה לבחור בהם גם. צריך להחזיק חזק שזה יצחק, שזה שלמה, גם כשבשטח ישמעאל בוגר וחזק, גם כשאדוניהו נראה כמו המלך הבא.
שרה ובת שבע
ישמעאל בן שבע עשרה כשיצחק נגמל. הוא מסתובב בבית ומרגיש בעל הבית. זה קצת מזכיר את אדוניהו שאומר "אני אמלוך". שרה רואה את זה:
"(ט) וַתֵּרֶא שָׂרָה אֶת בֶּן הָגָר הַמִּצְרִית אֲשֶׁר יָלְדָה לְאַבְרָהָם מְצַחֵק: (י) וַתֹּאמֶר לְאַבְרָהָם גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת בְּנָהּ כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן הָאָמָה הַזֹּאת עִם בְּנִי עִם יִצְחָק: (יא) וַיֵּרַע הַדָּבָר מְאֹד בְּעֵינֵי אַבְרָהָם עַל אוֹדֹת בְּנוֹ: (יב) וַיֹּאמֶר א-לוהים אֶל אַבְרָהָם אַל יֵרַע בְּעֵינֶיךָ עַל הַנַּעַר וְעַל אֲמָתֶךָ כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה שְׁמַע בְּקֹלָהּ כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע:"
אמא אומרת: זה הבן שלי, הוא צריך להמשיך אותך. אם ישמעאל מסתובב כבעל הבית, תגרש אותו. א-לוהים מחזק אותה. בהפטרה זה מאוד דומה. בת שבע נכנסת בזמן שאדוניהו חוגג בזבח שלו, בטוח בעצמו. היא אומרת: הבן שלי הוא הבן הממשיך. כמו שה' מצטרף אל שרה, מצטרף אליה נתן הנביא. דוד רואה את בת שבע ואת הנביא. זה קצת כמו אברהם ששומע גם את שרה וגם את ה' שמצטרף אליה ואומר לו "שְׁמַע בְּקֹלָהּ".
בשני הסיפורים האב לא הוכיח את הבן הבכור, למרות התנהגותו: ישמעאל מצחק, אדוניה מתנשא ומורד. שתי האמהות מזהות את הרגע. קולה של האם לא מספיק: אצל שרה היה צריך את ה', אצל בת שבע את נתן.
ועוד דמיון בין שתיהן, שרה שומרת על יצחק מהשפעות זרות של ישמעאל וגם בת שבע מתוארת בספר משלי (על פי המדרש כשומרת על שלמה ומוכיחה אותו שילך בדרך נכונה):
"(א) דִּבְרֵי לְמוּאֵל מֶלֶךְ מַשָּׂא אֲשֶׁר יִסְּרַתּוּ אִמּוֹ: (ב) מַה בְּרִי וּמַה בַּר בִּטְנִי וּמֶה בַּר נְדָרָי: (ג) אַל תִּתֵּן לַנָּשִׁים חֵילֶךָ וּדְרָכֶיךָ לַמְחוֹת מְלָכִין:"
שתי אמהות שומרות על המשך של עולם הערכים שיעבור אל הדור הבא.
אחרי מות שרה
אפשר להציע שדווקא אחרי פטירתה אברהם מתנהג כמו שרה. אברהם הוא אב המון גויים, הוא מכניס את כולם. פתאום הוא משלח את בניו, מכריז שהכול ליצחק, בלי לעשות חשבון מה ישמעאל ירגיש. זה לא אופייני לאברהם, איש החסד. אבל נוכחותה של שרה גדלה אחרי מותה. חז"ל אמרו שגדולה הייתה שרה בנביאות מאברהם. ונראה שאחרי מותה הוא ממשיך את דרכה. ואולי הוא גם מבין שגם ליצחק חייבת להיות דמות כמו שרה.
רבקה נכנסת לנעליים של שרה, יצחק מתנחם אחרי אמו. כשיצחק לא יראה, הוא יהיה בבחינת דוד שלא יודע. רבקה תעשה שוב את המעשה הזה: אני יודעת למי צריך להעביר את הלפיד. מי הממשיך של ברכת אברהם.
השבועה
בת שבע אומרת לדוד "נשבעת לי". דוד נשבע שוב: "חַי ה' אֲשֶׁר פָּדָה אֶת נַפְשִׁי מִכָּל צָרָה". גם אברהם משביע את העבד. הוא אומר לו:
"(ז) ה' א-לוהי הַשָּׁמַיִם אֲשֶׁר לְקָחַנִי מִבֵּית אָבִי וּמֵאֶרֶץ מוֹלַדְתִּי וַאֲשֶׁר דִּבֶּר לִי וַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לִי לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת הוּא יִשְׁלַח מַלְאָכוֹ לְפָנֶיךָ וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי מִשָּׁם:"
אי אפשר לסור מהשבועה, כי עומדים מול ה'.
למה צריך שבועה, אם נתן אמר שזה הבן? יש בשבועה משהו שגורם לאדם להגיד: גם אם שלמה נראה ילד קטן, אולי אדוניהו נראה מתאים יותר, אני נשבעתי. כך אברהם אומר לעבד: גם אם תראה במקום אחר אישה שדווקא נראית מתאימה, אין לך אפשרות להתבלבל. שום דבר אחר לא ייכנס לברית הזאת.
"וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד זָקֵן בָּא בַּיָּמִים": המדרש
מדרש ילקוט שמעוני על הפסוק הראשון של ההפטרה:
"והמלך דוד זקן בא בימים. זהו שאמר הכתוב 'עטרת תפארת שיבה' היכן היא מצויה? - בדרך צדקה תמצא, ממי את למד? – מאברהם. על ידי שכתוב בו 'ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט', זכה לשיבה שנאמר בו 'בשיבה טובה', וזכה לזקנה שנאמר 'ואברהם זקן בא בימים', וכן אתה מוצא בדוד על ידי שכתוב בו 'ודוד עושה משפט וצדקה לכל עמו' זכה לזקנה שנאמר 'והמלך דוד זקן בא בימים'."
אני פתחתי ואמרתי שזה חלק בתנ"ך שמביך את דוד. אבל המדרש שואל: על מי עוד כתוב "זקן בא בימים"? על אברהם. רק עליהם. אם נאמר על דוד כמו שנאמר על אברהם, זה נאמר לשבח. הוא בא עם כל ימיו.
אברהם החזיק שני יסודות שלכאורה הפוכים. האחד חסד, צדקה, לפנים משורת הדין. השני סדר, משפט, צדק. גם דוד "עושה משפט וצדקה לכל עמו". שניהם זכו לזקנה. אברהם נראה זקן שמעביר בצורה אחראית ומלאת עוצמה את הלפיד לבנו. ואילו דוד בתחילת ההפטרה נראה כחלש ולא יודע, מה שנותן מקום לאדוניה למרוד.
##
אבל לא נישאר עם התמונה הזאת. בסוף דוד קם והמליך את שלמה. מהנקודה הזאת אנחנו פוגשים דוד אחר. הוא לא חוזר להיות חלש: עד פטירתו הוא מצווה. הוא מקהיל את כל ישראל בספר דברי הימים. הוא אומר להם: בני שלמה הוא מלך, הוא בן רך, תעזרו לו. הוא מכין את כל מה שצריך לבית המקדש.
בת שבע ונתן מחזירים לדוד את ייעודו ובכך משיבים את נפשו: "עֵינֵי כָל יִשְׂרָאֵל עָלֶיךָ", אנחנו זקוקים להדרכה שלך, שתגיד לנו איך להמשיך. הוא פתאום מקבל המון כוח. החולשה שהייתה בהתחלה מתפוגגת והוא מכוון מטרה.
ההפטרה הזאת משאירה אותנו עם החשיבות להעביר בצורה נכונה. עם החשיבות של ההמשך. כשההמשכיות עוברת בצורה טובה, בת שבע יכולה להכריז על דוד "יחי לעולם". בחייו דוד רואה את שלמה בנו מולך. הוא עוד יכול להנחות את שלמה, ולהנחות את העם למלכות שלמה. האירוע הזה מביא חיים גם כשדוד כבר ימות. זה המשך חיים.
פרשת חיי שרה עם ההפטרה שמסתיימת במילים "יחי לעולם" מזכירות לנו שהחיים הם רצף והמשכיות. חיי הנצח מתבטאים גם בהעברה מאב לבן. וכשמדובר באבי האומה ואבי המלכות הישראלית אז ההעברה הזו היא גם החיים של האומה כולה ושל מלכות ישראל כולה.